בוקר 22 ביולי 1946

עמוד זה מציג את מה שעולה מן התיעוד על הפיצוץ במלון המלך דוד. הוא נשען על רשומות של ממשלת בריטניה, על תיאורי האצ״ל עצמו, על הצהרות הסוכנות היהודית וההגנה, על מקורות וספרי זיכרונות פלסטיניים, ועל שני מחקרים היסטוריים המבוססים על ארכיונים ועל ראיונות.

במקומות שבהם המקורות מסכימים, העובדה מוצגת כפשוטה. במקומות שבהם אינם מסכימים, כל גרסה מובאת בשם מי שמסר אותה, ובמילותיה שלה ככל האפשר. המספרים הקטנים מפנים אל המקורות שבתחתית העמוד.

בקצרה

תאריך: 22 ביולי 1946
מקום: מלון המלך דוד, ירושלים
המלון המפואר של ירושלים, ומשנת 1938 מרכז השלטון הבריטי בפלשתינה (א״י).
בוצע בידי: האצ״ל
חלקה של ההגנה שנוי במחלוקת.
הפיצוץ: 12:37
הפינה הדרומית-⁠מערבית של המלון קורסת: שש קומות של משרדי הממשלה והצבא.^16,17
ההרוגים: תשעים ואחד
ארבעים ואחד ערבים, עשרים ושמונה בריטים, שבעה עשר יהודים, שני ארמנים, רוסי, יווני ומצרי.^16,17
במחלוקת: האזהרות הטענה נגד סר ג׳ון שו (Sir John Shaw)חלקה של ההגנה פצצת הרחוב

לפני

הבניין

מלון המלך דוד היה המלון המפואר של ירושלים, ומשנת 1938 מרכז השלטון הבריטי בפלשתינה (א״י). באוקטובר אותה שנה לקח הצבא הבריטי לרשותו את הקומה העליונה לצורך מפקדתו. חודש לאחר מכן לקחה ממשלת פלשתינה (א״י) חדרים באגף הדרומי עבור המזכירות הראשית שלה.

משנת 1939 נותרו בידי המלון פחות משליש מחדריו. הוא נשאר פתוח לציבור. בבניין עבדו בריטים, ערבים ויהודים.^16,17

29 ביוני1946

כוחות בריטיים עורכים מעצרים וחיפושים ברחבי פלשתינה (א״י). הם נכנסים למשרדי הסוכנות היהודית בירושלים, עורכים בהם חיפוש ולוקחים משם מסמכים. כ-2,700 בני אדם נעצרים: 2,675 לפי נתון שהוצג בבית הנבחרים הבריטי, "יותר מ-2,700" לפי לפידות (Lapidot). השם הבריטי הוא מבצע אגתה. ביישוב היהודי מכונה יום זה השבת השחורה.^2,3,8,16

1 ביולי

משה סנה, ראש המפקדה הארצית של ההגנה, כותב אל מנחם בגין, מפקד האצ״ל, ואל לח״י, ומורה להם לתקוף את המלון ומטרה נוספת בהקדם האפשרי. באותה עת פעלו ההגנה, האצ״ל ולח״י יחד במסגרת תנועת המרי העברי.

לדברי בגין, ההגנה קיוותה שהפצצות ישמידו מסמכים שנלקחו מן הסוכנות היהודית ב-29 ביוני, ואשר לדעתה הוחזקו במלון.^8,16,17

17–22 ביולי

ההגנה מבקשת מבגין לדחות את התקיפה: באמצעות ישראל גלילי ב-17 ביולי, ובפתקים מאת סנה הנושאים את התאריכים 19, 20 ו-22 ביולי.

קלארק (Clarke) מביא את נוסח הפתקים, וכותב שוועדת הסוכנות היהודית שהייתה לה זכות וטו על פעולות ההגנה הצביעה, ברוב של שלושה נגד שניים, לבטל את התקיפה, ושלבגין נאמר רק לדחות אותה. לפידות מתעד בקשה לדחייה ואת הפתק מ-19 ביולי.^8,16

22 ביולי 1946 · הבוקר

סביבות הצהריים

משאית עוצרת ליד כניסת השירות של המלון. חברי האצ״ל, מחופשים לערבים, מחזיקים את העובדים באיום נשק ונושאים כדי חלב אל המרתף.^1,5,7,13 הופמן (Hoffman) ממקם את הגעת המשאית בסביבות 11:45; רשימת החללים של חיל הקשר המלכותי – מעט אחרי שתים עשרה בצהריים; כרוז האצ״ל מן היום שלמחרת – ב-12:05.^5,16,17 מברק קונסול ארצות הברית מאותו אחר צהריים מיקם את התקיפה כולה בין 12:20 ל-12:40.¹³

במרתף

שבעה כדים מוצבים ליד עמודי לה ריג׳נס (La Régence), במרתף המלון, מתחת לפינה הדרומית-⁠מערבית של הבניין. המזכירות הראשית נמצאת ממש מעליהם. לפי תיאור האצ״ל, בכל כד היו חמישים קילוגרם חומר נפץ, והמרעומים כוונו לשלושים דקות. הופמן מוסר כחמישים ליברות בכל כד.^7,16,17

במסדרון

קצין בריטי, סרן אלכסנדר מקינטוש (Alexander Mackintosh) מחיל הקשר המלכותי, נתקל בקבוצה. הוא נאבק בהם ונורה. הוא מת למחרת.^1,5,17 קלארק מציין את דרגתו כרב-⁠סרן.¹⁶

12:15אזעקה למשטרה

אחד מעובדי המלון, המוחזק באיום נשק, מגיע ללחצן אזעקה. האזעקה מצלצלת בתחנת המשטרה ברחוב ממילא, ומשם נשלחת ניידת.^16,17

המילוט

כשהקבוצה עוזבת, אנשי המשטרה הצבאית פותחים באש. שניים מחברי האצ״ל נפצעים, ואחד מהם מת. תיאור האצ״ל מזהה אותו כאהרן אברמוביץ׳ (Aharon Abramovitch).^5,7

12:20יומן המשטרה

פצצה קטנה מתפוצצת ברחוב, מול חנות שמעבר לכביש מן המלון. נוסעים באוטובוס חולף נפצעים. מפקח המשטרה התורן רושם את השעה: 12:20 בדיוק, ומפעיל את צופרי העיר.^16,17

הדוח הרשמי הראשון, שהוקרא בבית הנבחרים הבריטי למחרת, מיקם את הפצצה הזאת לפני הגעת המשאית ואמר שהיא "כמעט לא גרמה נזק".¹ מה הייתה מטרתה – שנוי במחלוקת.

האזהרותהשעות שנויות במחלוקת

קשרית האצ״ל עדינה חי-⁠ניסן (Adina Hay-Nissan), אז בת שש עשרה, מטלפנת אזהרות למרכזיית המלון, לקונסוליה הצרפתית הסמוכה ולעיתון פלסטיין פוסט. תיאור האצ״ל עצמו מדבר על שתי נשים ואינו נוקב בשמה של אף אחת מהן. מתי בוצעו השיחות, ולמי נמסרה ההודעה, שנוי במחלוקת.^7,16,17

בסביבות 12:32

המשטרה משמיעה צפירת הרגעה. התנועה מתחדשת, והשומרים פותחים מחדש את דלת המזכירות הראשית.^16,17

12:37

הפצצות מתפוצצות. הפינה הדרומית-⁠מערבית של המלון קורסת: שש קומות של משרדי הממשלה והצבא.^16,17

הימים שאחרי

חיילי ההנדסה של הצבא עובדים במשמרות של שש עשרה שעות. גם למחרת בבוקר עדיין מגיעים אל ניצולים. בערב 24 ביולי, שישים שעות אחרי הפיצוץ, אומרים רופאי הצבא שאיש כבר אינו יכול להיות בחיים מתחת להריסות.¹⁶

הספירה

ב-23 ביולי מוסר ראש הממשלה הבריטי לבית הנבחרים על 41 הרוגים, 52 נעדרים ו-53 פצועים. ב-31 ביולי מציגה הממשלה בבית הנבחרים נתונים של 84 הרוגים, 46 פצועים ו-22 שעדיין נעדרים.^1,2 מספר ההרוגים הסופי הוא תשעים ואחד. קלארק מתארך את הודעת הממשלה על כך ל-31 ביולי.^16,17

ההרוגים

תשעים ואחד בני אדם נהרגו. לפי קלארק והופמן, ההרוגים היו ארבעים ואחד ערבים, עשרים ושמונה בריטים, שבעה עשר יהודים, שני ארמנים, רוסי, יווני ומצרי.^16,17 תיאור האצ״ל והמכון ללימודי פלסטין מוסרים אותם מספרים לגבי שלוש הקבוצות הגדולות.^7,11 הערבים היו הקבוצה הגדולה ביותר בין ההרוגים.

קלארק מונה 21 פקידי ממשל בכירים, 13 חיילים, 3 שוטרים ו-5 אנשים מן הציבור. 49 האחרים היו פקידים, קלדנים ושליחים, עובדים זוטרים של המזכירות הראשית, עובדי המלון ועובדי הקנטינה.¹⁶ הופמן מונה שישה עשר פקידים בכירים, ותריסר נשים בין ההרוגים.¹⁷ המכון ללימודי פלסטין מתאר את ההרוגים כ"91 עובדי מדינה ומבקרים אזרחיים".¹¹

בין אלה ששמם מוזכר במקורות: עטאללה מנתורה (Atallah Mantoura), שקלארק מכנה אותו הפקיד הערבי השני בדרגתו בממשלה; הילדה עזאם (Hilda Azzam) ויוג׳יני מרקריאן (Eugenie Markarian), קלדניות במזכירות הראשית; נאדיה והבה (Nadia Wahbe); איברהים פראג׳ (Ibraheem Farraj); יוליוס ג׳ייקובס (Julius Jacobs), עובד המדינה היהודי הבכיר ביותר בפלשתינה (א״י), וויקטור לוי (Victor Levi), מלשכת המזכיר לענייני כספים; פקידי השירות הקולוניאלי רודריק מאסגרייב (Roderick Musgrave), בריאן גיבס (Brian Gibbs), ג׳ורג׳ פארלי (George Farley) וברנרד בורדילון (Bernard Bourdillon); רס״ר פלוגתי לאונרד אדמס (Leonard Adams) מחיל הקשר המלכותי.^5,12,16

נתוני הממשלה דיברו על 53 פצועים ב-23 ביולי ועל 46 ב-31 ביולי. תיאורים מאוחרים יותר מוסרים מספרים גבוהים יותר: 69 אצל עודה (Audeh), "כמעט שבעים" אצל הופמן.^1,2,12,17 השלט שהוצב במלון ב-2006 מונה תשעים ושניים הרוגים. מספר זה כולל את חבר האצ״ל שמת.^17,18

מה שנוי במחלוקת

האזהרות

האצ״ל, 1946

בכרוזים שהודבקו בתל אביב ב-23 ביולי, כפי שקלארק מביא אותם, אמר האצ״ל: "האזהרות בטלפון ניתנו בין 12:10 ל-12:15, כך שלבריטים היו 22 דקות לפנות את הבניין, ולכן כל האחריות מוטלת על הבריטים".¹⁶

בהצהרתו לכתבים הזרים, כפי שדיווחה עליה סוכנות הטלגרף היהודית, נאמר: "האזהרה ניתנה 27 דקות לפני המועד שנקבע לפיצוץ."⁶ בספרו המרד כתב בגין על "עשרים וחמש או עשרים ושבע דקות".^10,17

ממשלת פלשתינה (א״י), 1946

לשכת המידע של הממשלה הכחישה שאזהרה כלשהי התקבלה אצל מישהו בעל סמכות. דוח המשטרה מיקם את האזהרה למלון שתי דקות לפני הפיצוץ, את השיחה לקונסוליה הצרפתית חמש דקות אחריו, וגם את השיחה לפלסטיין פוסט לאחר הפיצוץ.^4,16

הצהרת ראש הממשלה הבריטי בבית הנבחרים ב-23 ביולי אינה מזכירה אזהרה.¹

קלארק, 1981

על סמך ראיונות עם עובדי המלון, עם מפעיל המרכזייה של הפלסטיין פוסט ועם המתקשרת, קלארק מסיק שהאזהרה הראשונה הגיעה למרכזיית המלון לפחות עשר דקות לפני הפיצוץ ולקונסוליה הצרפתית ב-12:27, ושהאזהרות "התקבלו ולאחר מכן לא הובאו בחשבון, לא על ידי סר ג׳ון שו אלא על ידי אמיל סוטר (Emile Soutter)", סגן מנהל המלון, "ואחרים".

הוא מתעד גם עדות של אחד מעובדי המלון, שלפיה המנהל טלפן למפקדת הצבא שבבניין, וקצין בריטי, שאת שמו לא מסר, אמר לו שלא לפנות; ועדות של סמל ראשון, שלפיה נאמר לפקידים בקומת הצבא להתאסף ליד גרם המדרגות הראשי למקרה שתינתן פקודת פינוי.¹⁶

הופמן, 2020

על סמך ארכיונים בריטיים ואמריקאיים, הופמן כותב שהשיחה הראשונה "נעשתה ככל הנראה אל המלון ב-12:27", ושהשנייה הועברה על ידי מפעיל המרכזייה של הפלסטיין פוסט למרכזיית המלון ב-12:32.

לפי ממצאיו, ההודעה "מעולם לא הועברה בזמן אל שו או אל כל אדם אחר בעל סמכות", טענות האצ״ל על עשרים ושתיים עד שלושים דקות "מעולם לא הוכחו", והוא הדין בספרי ההיסטוריה של הצבא הבריטי שמיקמו את האזהרה דקה אחת או פחות לפני הפיצוץ.¹⁷

הטענה נגד סר ג׳ון שו

סר ג׳ון שו היה המזכיר הראשי של ממשלת פלשתינה (א״י). בגין כתב שבליל 23 ביולי סיפר לו ישראל גלילי מן ההגנה כי לפקיד בריטי בכיר, שלפי ההשערה היה שו, נמסרה האזהרה, והוא השיב שהוא נמצא שם כדי לתת פקודות ליהודים, לא כדי לקבל מהם פקודות.^10,16,17 האצ״ל פרסם את הטענה בדפוס ב-1947.¹⁷

שו הכחיש את הדבר, אז ולאחר מכן. הוא הגיש תביעה בגין ספר משנת 1948 שחזר על הטענה; הספר הוסר מן המכירה והמו״ל שלו התנצל.^16,17 הופמן מתארך את פסיקת בית המשפט הגבוה לטובת שו לאפריל 1949.¹⁷

קלארק מכנה את הסיפור "שמועה חסרת בסיס". הופמן מגיע למסקנה שאף אזהרה לא הגיעה אל שו.^16,17

חלקה של ההגנה

האצ״ל

לפידות: הפיצוץ "בוצע במסגרת פעילותה של תנועת המרי, ועל פי הוראותיו המפורשות של משה סנה".⁸

ההגנה, 1946

ב-23 ביולי הודיעה תחנת הרדיו של ההגנה, קול ישראל, בנוסח שמביא קלארק: "תנועת המרי העברי מוקיעה את מחיר הדמים הכבד שנגבה בפעולת הפורשים במלון המלך דוד."¹⁶ דובר ההגנה אמר בטלפון לסוכנות הטלגרף היהודית שהפיצוץ אינו מעשה ידיה: "איננו עוסקים לעולם במעשים נתעבים כאלה".⁶

המחקרים ההיסטוריים

קלארק מביא את המכתב מ-1 ביולי ואת הפתקים שביקשו דחייה, וכותב שוועדת הסוכנות היהודית שהייתה לה זכות וטו על פעולות ההגנה הצביעה באמצע יולי לבטל את התקיפה, החלטה שעליה לא נמסר לבגין.¹⁶ הופמן כותב שההגנה "גם הורתה עליה וגם אישרה אותה".¹⁷

פצצת הרחוב

בכרוזיו מ-23 ביולי כינה אותה האצ״ל "פצצת אזעקה קטנה שלא יכלה לגרום נזק", שהופעלה "כדי שאפשר יהיה לפנות את המלון בזמן".¹⁶ בגין אמר מאוחר יותר שנועדה "לעשות רעש גדול ולפזר את האנשים".¹⁷ הדוח הבריטי הרשמי אמר שהיא הופעלה "ככל הנראה כאמצעי הסחה".¹

קלארק, בהסתמך על קצין האצ״ל שתכנן את התקיפה ועל האיש שפיקד עליה, כותב ששתי פצצות רחוב נועדו לחסום בפני חיילים ושוטרים את הכביש משני צדי המלון, ושהשנייה לא התפוצצה. הוא מתעד שהראשונה משכה את עובדי המזכירות הראשית אל החלונות שמעל לה ריג׳נס.¹⁶

מה נאמר אז

ממשלת בריטניה · 23 ביולי

קלמנט אטלי, בבית הנבחרים הבריטי: "במעשה טרור מטורף זה נהרגו 93 אנשים חפים מפשע או שהם נעדרים בין ההריסות."¹

האצ״ל · 23 ביולי

"הטרגדיה שאירעה במשרדי ממשלת פלשתינה (א״י) לא נגרמה בידי חיילי האצ״ל, שמילאו את חובתם באומץ ובמסירות נפש. היא נגרמה בידי הבריטים עצמם, שהתעלמו מאזהרה וסירבו לפנות את הבניין."⁶

הסוכנות היהודית והוועד הלאומי · 22 ביולי

שני הגופים "מביעים את זעזועם מן הפשע הנתעב שביצעה כנופיית נואשים שתקפה היום משרדי ממשלה בירושלים".⁹

ירושלים הערבית · 23 ביולי והימים שאחריו

החנויות ובתי הקפה הערביים בירושלים נסגרו אחר הצהריים של 23 ביולי, ועד עשרת אלפים אבלים צעדו במסעות הלוויה. הלוויות ההרוגים הערבים נמשכו בקצב של חמש ביום לאורך כל השבוע. ליד הקברים, כך מתעד קלארק, קראו נואמים לנקמה ואמרו שהערבים, ולא הבריטים, היו המטרה המיועדת של הפצצה.¹⁶

כפי שנזכר לימים · ספרי זיכרונות פלסטיניים

ואסיף ג׳והריה (Wasif Jawhariyyeh): "ירושלים הפכה ללוויה ענקית." ע׳אדה כרמי (Ghada Karmi): "במשך שבועות אחר כך נערכו בירושלים הלוויות, חמש או שש ביום".¹²

אחרי

22 ביולימכתב בארקר

דקות אחרי הפיצוץ כותב מפקד הצבא הבריטי בפלשתינה (א״י), הגנרל-⁠לויטננט סר אוולין בארקר (Evelyn Barker), פקודה המכריזה על "כל מקומות הבילוי, בתי הקפה, המסעדות, החנויות ובתי המגורים הפרטיים של היהודים" כמחוץ לתחום לחייליו. הפקודה מדברת על "הענשת היהודים בדרך שהגזע הזה סולד ממנה לא פחות מכל דרך אחרת, כלומר בפגיעה בכיסם".¹⁶

המכתב נעשה פומבי בתוך שבוע.¹⁴ ב-31 ביולי מודיעה הממשלה לבית הנבחרים הבריטי כי "ההוראות שנתן המפקד היו מוצדקות", אך שהיא "חייבת להתנער" מ"הנוסח עצמו שבו נכתב המכתב".²

30 ביוליעד 2 באוגוסט

כוחות בריטיים מטילים עוצר על תל אביב ועורכים בעיר חיפוש מבית לבית במשך ארבעה ימים.^2,16 הודעה רשמית שפורסמה במהלך החיפוש מוסרת על 1,100 עצורים.¹⁵ קלארק מוסר כי בתום החיפוש נשלחו שמונה מאות איש למחנות מעצר.¹⁶

אוגוסט

הנהלת הסוכנות היהודית מתכנסת בפריז. לפי תיאורו של לפידות, היא החליטה ב-5 באוגוסט לסיים את המאבק המזוין נגד הבריטים בפלשתינה (א״י). קלארק, הממקם את הישיבה חודש לאחר הפיצוץ, כותב כי דוד בן-⁠גוריון הורה להגנה להימנע מהתקפות נוספות על מתקנים בריטיים.

הפיקוד המשותף עם האצ״ל ולח״י קרס ולא חודש. האצ״ל ולח״י המשיכו בהתקפותיהם.^8,16

1949

תביעת הדיבה של סר ג׳ון שו בבית המשפט הגבוה בלונדון מסתיימת לטובתו.¹⁷

2006

שלט במלון, בחסות עיריית ירושלים, מועצה לשימור ועמותת ותיקי האצ״ל, נחנך במלאת שישים שנה לפיצוץ. שגריר בריטניה והקונסול הכללי מוחים במכתב לראש העירייה, והנוסח משתנה.^17,18

לפי תעתיק שתי הגרסאות אצל הופמן, בראשונה נכתב: "מסיבות הידועות לבריטים בלבד, המלון לא פונה". בשנייה נכתב, בין השאר: "המלון לא פונה, ולאחר 25 דקות התפוצצו הפצצות. האגף המערבי כולו נהרס, ולצערו של האצ״ל נהרגו 92 בני אדם."¹⁷

על השימוש במילים בעמוד זה

בקולו שלו העמוד אומר "פיצוץ" ו"תקיפה". מילים כגון "טרור", "מעשה זוועה" ו"פעולה" מופיעות רק בתוך מירכאות או כחלק משם, כמילותיהם של מי שהשתמשו בהן.

"פלשתינה (א״י)" הוא שמה הרשמי בעברית של הארץ תחת המנדט הבריטי ב-1946, ועמוד זה משתמש בו בכל מקום שבו מדובר בארץ או בממשלתה. "האצ״ל" הוא הארגון הצבאי הלאומי (Irgun Zvai Leumi), הנקרא במקורות באנגלית גם Irgun או Etzel. "תנועת המרי העברי" מתורגמת לאנגלית גם כ-Jewish Resistance Movement או United Resistance Movement. "ערבים" הוא המונח של ספירת 1946; מקורות פלסטיניים מתארים את אותם אנשים כפלסטינים.

מה שעמוד זה לא יכול היה לאמת הושמט או סומן. אין בידיו רשימה מלאה של תשעים ואחד השמות. את הצהרות הוועד הערבי העליון ואת העיתונים בערבית משנת 1946 לא ניתן היה לקרוא במקור. דוח המשטרה מאוגוסט 1946 וזיכרונותיו של בגין מובאים באמצעות ההיסטוריונים המצטטים אותם.

הציטוטים בעמוד זה תורגמו מהנוסח האנגלי של המקורות המצוטטים; כשהמקור נכתב בעברית או בערבית, ייתכן שנוסחו המקורי שונה.

הסדרה

12:37 היא דרמה. היא נאמנה לציר הזמן הזה. הדמויות שבתוכו בדויות. דמויות ואירועים מסוימים הם צירוף של כמה דמויות ואירועים, והדיאלוגים נכתבו לצורך ההמחזה. הסדרה אינה מוצגת כתיעוד היסטורי מוסמך, ואינה פוסקת הכרעות מוסריות. לקריאת הסיפור

תורגם מאנגלית. הנוסח האנגלי הוא הקובע.

המפות

לסדרה יש עמוד מפות: פלשתינה (א״י) תחת המנדט, ירושלים והמלון, במעקב אחר הסצנות לאורך הבוקר. הוא שורטט על פי מפות התקופה.

העיר שורטטה על פי מפות ירושלים בקנה מידה 1:10,000 של מחלקת המדידות המנדטורית (Survey of Palestine), ועל פי מפת ההתמצאות של הצבא הבריטי משנת 1946.^19,20 קווי מתאר של רחובות ובניינים מימינו נשמרו רק היכן שהם מופיעים במפות אלה. פלשתינה (א״י) שורטטה בגבולותיה של 1946, לפני קווי 1949, ונבדקה מול המפה של מחלקת המדידות משנת 1945.^21,22 התצוגה האווירית בתלת-⁠ממד (Streets 3D) עוצבה על פי תצלומים של המלון שצולמו בין 1931 ל-1946.²³

המרתף וקומת הקרקע של המלון שוחזרו על פי התיאורים שפורסמו.^16,17 פריסתם של החדרים הנזכרים בסצנות ושל משרדי המזכירות הראשית, שהסדרה ממקמת בקומה העליונה, נקבעה לצורך הדרמה. המקומות של הסיפור עצמו בדויים, וממוקמים היכן שהתסריט מציב אותם: מחלבות ואן הסן (Van Hessen) ושטרן (Stern), עליית הגג של אבי (Avi), מרתף הירקות, חברת התה של זיידלר (Seidler), המוסך, חנות הממתקים ליד שער יפו, כרם הזיתים ותחנת האוטובוס של קו 4. לצפייה במפות (באנגלית)

מקורות

רשומות בריטיות

1בית הנבחרים הבריטי, 23 ביולי 1946. הצהרת ראש הממשלה, קלמנט אטלי, עם הדוח הרשמי שהתקבל מירושלים. Hansard, כרך 425, טורים 1877–⁠81. לפתיחה
2בית הנבחרים הבריטי, 31 ביולי 1946. דיון בנושא פלשתינה (א״י), שאותו פתח מטעם הממשלה הרברט מוריסון, הלורד נשיא המועצה. Hansard. לפתיחה
3בית הנבחרים הבריטי, 31 ביולי 1946. תשובה בכתב, "Arrested Persons (Release)". Hansard, כרך 426, טור 183W. לפתיחה
4הארכיון הלאומי הבריטי, קיו (The National Archives, Kew). CO 733/478/2, "Attack on Secretariat 22 July 1946". דוחות המשטרה והצבא נמצאים ב-CO 537/2290. עמוד זה מביא אותם באמצעות קלארק והופמן, שקראו אותם שם. לפתיחה
5ניק מטקאלף (Nick Metcalfe), Commemorating Royal Signals War Dead, רשימת החללים בפלשתינה (א״י), 1945–⁠1948. רשומות עבור סרן א׳ ד׳ מקינטוש (A. D. Mackintosh) ורס״ר פלוגתי ל׳ ק׳ אדמס (L. C. Adams). לפתיחה

האצ״ל, ההגנה והסוכנות היהודית

6סוכנות הטלגרף היהודית (JTA), 24 ביולי 1946, "Irgun Acknowledges Blasting of King David Hotel; Haganah Condemns Act as ‘Murder’". כוללת את הצהרת האצ״ל לכתבים הזרים ואת תגובת דובר ההגנה. לפתיחה
7"The Bombing of the King David Hotel", באתר ההיסטוריה של האצ״ל (Etzel). התיאור של האצ״ל עצמו; חלק ניכר מנוסחו משותף לספרו של לפידות, להלן. לפתיחה
8יהודה לפידות (Yehuda Lapidot), Besieged: Jerusalem 1948, Memories of an Irgun Fighter, מהדורה מקוונת, הפרק "The Black Sabbath" והפרק שאחריו. לפידות שירת באצ״ל ולימים כתב את תולדותיו. לפתיחה
9הצהרת הנהלת הסוכנות היהודית והוועד הלאומי, 22 ביולי 1946, כפי שהופצה על ידי מועצת החירום הציונית האמריקאית (American Zionist Emergency Council) ב-23 ביולי 1946. הארכיונים היהודיים האמריקאיים (American Jewish Archives). לפתיחה
10מנחם בגין, "המרד" (המהדורה האנגלית: The Revolt, 1951). מובא כאן כפי שהוא מצוטט אצל הופמן.

ערביים ופלסטיניים

11המכון ללימודי פלסטין, Interactive Encyclopedia of the Palestine Question, כרונולוגיה "Zionist Operations Against the British Mandate Authorities", 1944–⁠1947. לפתיחה
12אידה עודה (Ida Audeh), "King David Hotel, a Focal Point in British Mandate Jerusalem Whose Bombing Was a Watershed Moment", Jerusalem Story, 7 באפריל 2024. נשען על ספרי הזיכרונות והמכתבים של ואסיף ג׳והריה, ע׳אדה כרמי, זכיה חג׳אר (Zakia Hajjar), ג׳ון טליל (John Tleel) ואחרים. לפתיחה

דיווחים נוספים בני הזמן

13קונסול ארצות הברית בירושלים אל מזכיר המדינה, מברק מ-22 ביולי 1946. Foreign Relations of the United States, 1946, כרך VII, מסמך 508. לפתיחה
14סוכנות הטלגרף היהודית, 29 ביולי 1946: מכתבו של הגנרל בארקר לחייליו. לפתיחה
15סוכנות הטלגרף היהודית, 2 באוגוסט 1946: העוצר והחיפוש בתל אביב. לפתיחה

מחקרים היסטוריים

16ת׳רסטון קלארק (Thurston Clarke), By Blood and Fire: The Attack on the King David Hotel (1981). מבוסס על ראיונות עם ניצולים, עובדי המלון, פקידים בריטים וחברי האצ״ל, על החקירה לבירור סיבות המוות, ועל דוחות המשטרה והצבא.
17ברוס הופמן (Bruce Hoffman), "The bombing of the King David Hotel, July 1946", Small Wars & Insurgencies 31:3 (2020), 594–⁠611. נעזר בארכיונים בריטיים ואמריקאיים. לפתיחה
18אטה פרינס-⁠גיבסון (Eetta Prince-⁠Gibson), "Signs of different times", The Jerusalem Post, מהדורה מקוונת. על שלט ההנצחה; נכתב בשבוע שלאחר חנוכתו ביולי 2006.

מפות ותצלומים

19מחלקת המדידות המנדטורית (Survey of Palestine), Jerusalem, 1:10,000, 1945–⁠46. הספרייה הלאומית. לפתיחה
20Guide Map of Jerusalem, שורטטה בידי Survey Directorate, Palestine and Transjordan, 13 Field Survey Company, Royal Engineers, 1946. הספרייה הלאומית. לפתיחה
21מחלקת המדידות המנדטורית, Palestine: Index to Villages and Settlements, 1:250,000, 1945, עם הגבולות המנהליים כפי שעודכנו עד דצמבר 1945. הספרייה הלאומית. לפתיחה
22Natural Earth, נתוני מפה בנחלת הכלל. קו החוף והגבולות במפה הכללית שורטטו מחדש על פיהם, תוך שחזור גבולות 1946: הגולן מחוץ לפלשתינה (א״י) לפי קו 1923, ים המלח בשלמותו ואגם החולה שטרם יובש. לפתיחה
23אוסף התצלומים של אריק ואדית מטסון (G. Eric and Edith Matson Photograph Collection), ספריית הקונגרס. תצלומים של המלון ושל ירושלים, מ-1931 עד 1946; אין הגבלות ידועות על פרסומם. לפתיחה